<h1>תשובת הרמ"ה לרבינו אהרן ב"ר משולם מלוניל</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ובענין אנשי עיר הנדחת אשר כתב גבירי ואדירי כי התבוננו גבירי ואדירי בכל ספריהם ולא מצאו שם שמו של רבי יוחנן בכל השמועה. תמהתי מאד איך נפל דבר גדול כזה מספריכם, כי האמנם לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, והנה כל הספרים אשר לנו חדשים גם ישנים הנשארים מימות הגאונים וכלים מכלים שונים. לא נפל שמו של ר' יוחנן מאחד מהם. ומקצתם שהיו באוצרותיו של אדוננו הנגיד ה"ר שמואל הנגיד רי"ת והיו אחריו לפני הרב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש, גם הם נמצא בהם כדברי.
והנני כותב נוסח השמועה כאשר היא להיותה מצויה לכל איש אשר מלאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין אמר ליה עולא א"כ נמצאת מענה את דינן אלא אמר עולא דנין וסוקלין ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף איתמר ר' יוחנן אמר דנין וסוקלין ורבי שמעון בן לקיש אמר מרבין להן בתי דינין איני והא אמר רב חמא בר יוסף א"ר אושעיא והוצאת וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כלה לשעריך אלא מרבין להם בתי דינין ומעיינין בדינייהו ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן להו לדינייהו וקטלינן להו. עד כה סוף השמועה. וספרים שנפל שמו של ר' יוחנן מהם טעות סופר גרמה להם. והדין נותן לתלות את הטעות בחסר ולא ביתר לפי שדרך הטועה והשוכח לחסר ולא להוסיף.
וכתבת בענין נשי עיר הנדחת דקשיא לי הני נשי דמחייבי היכי דמו אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי דלא עבדי עבודה זרה אמאי נהרגין טוביה חטא וזיגוד מינגד. ובעי מר לתרוצי "לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה דקטנים בני רשיעי ישראל נהרגין כדאמרינן לקמן כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם דכל מקום שצוה הכתוב להרוג את הטף צוה להרוג את הנשים כמו שמצינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד". והא ודאי תמיהא טובא. דאטו מעשה דקרח ומעשה דאנשי יבש גלעד לדורות כתיבי. הוראת שעה היתה וליכא למילף מינה לדורות. ובכמה דוכתי (פסחים פ"ב ע"ב, יומא ס"ט ע"ב, יבמות ל"ה ע"א, כתובות ט"ו ע"א—ע"ב, סנהדרין ע"ח ע"ב פ' ע"ב, ע"ז כ"ד ע"ב, הוריות ו' ע"א, זבחים ק"ח ע"ב קי"ט ע"ב, מנחות נ' ע"א—ע"ב, תמורה ט"ו ע"ב, פרה פ"ז מ"ו) פרקינן הוראת שעה היתה. וכל שכן דמעדת קרח ליכא למילף כלל, דמיתה בידי שמים שאני. והרי אמרו חכמים (שבת ל"ב ע"ב) בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. ואי כדקאמר מר, ניקום ונילף מינה למיעבד בה מעשה. והוא הדין נמי גבי מעשה דאנשי יבש גלעד ומעשה גבעונים גזרת שעה היתה. שכן ב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך (סנהדרין מ"ו ע"א) ואי הויא מילתא כדקאמר מר ניקום ונילף מינה לדורות.
ומאי דקאמר מר ויש לומר לעולם דעבדו הני נשי ע"ז ולאו היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו כלומר שאין דנין אותן כדין אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד ואלו הנשים אעפ"י שלא היו להן התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עברה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחים כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר חברת הנשים וכיון שהודחו עמהן נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהן אובדין דמי גרם לצדיקים שידורו שם נכסיהם לפיכך יאבדו. הני נינהו מילי דמר. ולא ידענא מנא ליה למר לשוויי חילוק בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (פסחים מ"ג ע"א). ועוד דאי לאו האי קרא הוה יכלינן לחיובינהו לנשים בחיובא דגברי, ואלא מר קא בעי לאחמורי עליהו טפי. ותו דהא לא שנא אנשים העובדים ולא שנא נשים העובדות כלהו בכלל יושבי העיר נינהו ומהתם הוא דאתיא לן וכי כתיבא התראה והדחת שני אנשים איושבי העיר כתיבא דכתיב יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר ודרשינן בגמרא לאמר מלמד שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. דאלמא כולהו יושבי העיר בעו שני עדים והתראה.
ודקאמר מר טעמא מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה. בשלמא אי הוה לן ראיה לפלוגי בין אנשים לנשים הוה איכא למימר טעמא כדקאמר מר אלא מאחר דלא פליג רחמנא בינייהו היכי ניקום אנן וניפלוג מהאי טעמא לחיובי נשים פטורות. ודקאמר מר נמי וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. אטו יושבי העיר מי לא כתיבא בהו התראה כדברירנא. ואי לא כתיבא איושבי העיר היכא כתיבא. ודקא מדמי לה מר נמי לנכסי צדיקים שבתוכה, לא דמי כלל דשאני בני דעה דחס רחמנא עלייהו.
וכתב גבירי ויקירי ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב באמרך חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב, והשיב גבירי ויקירי למה תשתומם ותשתאה פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם וטפם חיים שאולה והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו שלא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו וכן בשאול כתיב יותן לנו שבעה אנשים מבניו ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו אלא חומר הוא שהחמיר השי"ת בעבודה זרה ושבועה וחילול השם להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו וכן מצינו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. עד הנה דבריך. וכבר ברירנא דהנך כולהו גזרת שעה הוו וליכא למילף מנייהו לדורות.
וכתבת ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים דדריש את ריבויא ואע"פ שיש ספרים שכתוב בהן מקיימין את הטפלים דמשמע דדייק יושבי אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כדבריו, ועוד הא אשכחן בהדיא בברייתא דסנהדרין בפרק בתרא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטנים בני רשיעי ישראל נהרגין ור' עקיבא סבר אין נהרגין ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי ר' שמעון כוותיה דסתם ספרי ר' שמעון. עד כה דבריך.
וגם אמנה אם יש ספרים שכתוב בהן מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים י"ל שנמצא בספרו של הרב כתוב כן אפילו הכי איכא לאקשויי עלה כדבעינן למימר קמן. ותמיהא לי מאי סייעתיא דמר מברייתא דסנהדרין ואדרבה מהתם איכא למילף דקטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין דקיימא לן (סדר תנאים ואמוראים סט"ו) דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא. ומהתם נמי איכא למשמע דמקיימין את הטפלים גרסי' בספרי דבי רב, דהא קי"ל (פ"ו ע"א) סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכולהו אליבא דר' עקיבא, ואי אמרת אין מקיימין קתני קשיא דר"ע אדר"ע, ואע"ג דאיכא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע, הא ודאי שינויא דחיקא הוא, ואפילו כי לא הוה איכא נוסחי דאית בהו מקיימין, וכל שכן השתא דאיכא נוסחי דאית בהו מקיימין. ותו דאפילו תימא אין מקיימין גרסי' ותרי תנאי אליבא דר"ע, מסתברא כמאן דקתני בתוספתא אליבא דר"ע קטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין, דסוגיין כותיה בפרק ארבע מיתות דקא דייקי' התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין כדברירנא באגרתא קמייתא וכדבעינן למימר קמן. ותו מדמתמהינן בריש פרקא דבן סורר ומורה היכא אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למפטריה, ואם איתא אמאי לא פרכינן ולא והא איכא אנשי עיר הנדחת. ותו דאפילו לר' אליעזר דאמר נהרגין ליכא למילף מינה לנשים כלל, דאיכא למימר קטנים הוא דנהרגים משום דכי גופא דאבוהון דמו וכנכסיה דמו דהא לא תליא קורבא דידהו במילתא אחריתי אבל נשים דלא תליא קורבא דידהו אלא באישות ואי בעי מגרש לה ואזלא לה קורבא דידהו מיד לא מתקטלי.
ואשר הקשיתי באגרתי הראשונה על דברי הרב מההיא דאמרי' בפרק ארבע מיתות הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא מקשי מר "ותסברה דלכל דבריהם דקתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום שני אנשים ומאותה העיר ומאותו שבט משא"כ ביחיד הניסת אלמא כל לאו דוקא". ותמיהא לי מילתיה דמר טובא. אדמקשי מר לדידי ליקשי ליה גמרא דפרק ארבע מיתות דקא מותיב אביי מינה תיובתא ולא פרכינן ליה ותסברה דכללא הוא והא איכא ארבעה דברים. אלא מאי אית לך למימר כי קא מפליג בין יחיד לרבים במילתא דאפיק רחמנא יחיד מכלל רבים או רבים מכלל יחיד ואלו הנך ארבעה דברים מאי קולא אית בהו אי לימא דגבי רבים לא מיחייב בההיא מילתא גופה דמחייב בה יחיד עד דאיכא הנך ארבעה דברים ומי איכא כי האי גוונא הא ודאי כי ליכא הנך ארבעה דברים כי דינא דיחידים דיינינן להו. וכי תימא היינו קולא דכי איכא הנך ארבעה דברים מיפטרי מחיוב חמור דיחידים מאי היא דמעיקרא בסקילה והשתא בסייף, הא קתני לה בהדיא וחומרא נמי ליכא אלא לענין ממון דמעיקרא ממונן אבד וההיא נמי (ד)הא קתני לה בהדיא, לדידי נמי לא קשיא כי קא מפליג יחידים למרובים להחמיר או להקל אבל הנך ארבעה דברים לית בהו לא קולא ולא חומרא אלא לענין הנך מילי דתאני להו התם בהדיא ואמטול הכי לא מצי למיתנייהו. אבל לטעמיה דמר ודאי קשיא ולית נגר בר נגרא דיפריקינה.
